זה לא הוגן. זה לא הוגן זה לא הוגן זה לא הוגן זה לא הוגן.

כי אתה בסדר. אתה מסתובב שם, חי את החיים שלך, ואתה לגמרי בסדר, ואני זאת שעדיין חולמת עלייך ועדיין כותבת לך ועדיין מרוסקת לרסיסים אחרי מה שאתה עשית. 

וזה פאקינג לא הוגן.

זה לא הוגן שאני עדיין חולמת שאתה רוצה לדבר איתי, או שאתה אפילו מבקש שאני לא אלך, או שאתה מנסה להגן עליי. זה לא הוגן שאני עדיין כל כך צריכה את זה שלא משנה מה קורה בחיים האמיתיים שלי, זה עדיין מה שאני חוזרת אליו בחלומות. במחשבות. זה לא הוגן שאני זאת שיושבת פה ובוכה כי נטשת אותי.

וזה לא שזה היה חלום טוב. זה היה סיוט גם ככה. לא משהו שאני רוצה לזכור. אבל כשהמפלצות באו לקחת אותי, ביקשת שאני אשאר. ניסית להגן עליי. וזה כל מה שרציתי. שתעשה את מה שהבטחת שתעשה ותהיה שם בשבילי. שתראה לי שאכפת לך ממני. שהייתי משמעותית בשבילך. לא סתם עוד תלמידה.

זה לא הוגן שאני עדיין זאת שכותבת לך כי היא כל כך צריכה אותך כרגע ואתה בסדר למרות שאתה זה שברחת. וזה לא שהייתי רוצה שתסבול, לא שאני רוצה את זה, אבל… איכשהו זה לא נראה הוגן שאתה אחראי לכל הבלגן הזה ואני זאת שסובלת.

וכל מה שאני רוצה זה לדבר איתך. זה הכל. לשמוע את הקול שלך. לראות אותך. זה כל מה שאני רוצה.

אבל אתה לא כאן.

וזה הורג אותי. כל פעם מחדש.

 

And I die

One day at a time

'Cause I just can't seem to get you off my mind

No matter how I try

Try to kill the time

And I think that I'm just going crazy

One day at a time

 

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=Z_T6Ma7vZ_8&w=560&h=315]

חשבתי עלייך הרבה אתמול בערב.

היה יום לא פרודוקטיבי בעליל (אבל פסטיגל אז לא אכפת לי) ובערב (אחה"צ?) איבדתי את מעט המצברוח שהיה לי, והיה לי עצוב והתגעגעתי אלייך. פשוט בכיתי ושמתי בלופים את Talking to Myself ואז ניסיתי לצייר קצת אבל אני לא מי יודע מה בזה. בעיקר פשוט בכיתי.

זה לא קל. שום דבר מהשנה הארורה הזאת לא קל, אבל להיות פה זה הרבה יותר קשה משחשבתי. במיוחד כשאני לא באמת יודעת לאן אני שייכת.

אני לא יודעת, אולי פשוט איבדתי את הרצון להילחם בשביל עצמי.

מה היית אומר אם היית פה?

זאת הפעם הראשונה מאז יוני שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד על הפרויקט שלי. אני בכלל אמורה ללמוד, אבל את זה בטח שאין לי מצב רוח לעשות, וחשבתי שאם אני לפחות אתקדם עם הפרויקט… אבל אפילו מזה לא אכפת לי. האמת שזה שאני מצליחה להכריח את עצמי לאכול ארוחת צהריים כל יום זה כבר הישג, בהתחשב בזה שכל מה שאני רוצה זה שוקולד ו-ויסקי. שוקולד אני אוכלת הרבה. את הויסקי עוד לא פתחתי אפילו. אולי אני צריכה; זה מה שעשיתי כשלמדתי באפריל. Single malt latte. תמיד עובד.

אני לא יודעת. אני פשוט… עייפה. מהכל. מרגיש כאילו שום דבר בחיים לא יהיה בסדר. רק שזאת אפילו לא הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית היא שבכלל לא אכפת לי.

מה אני עושה פה, אה? מה אני עושה עם עצמי?

מה אני עושה בלעדייך?

 

You once had my heart

You tore my life apart

I'm lost and it is dark

Would you go back to the start?

Please say nothing but the truth

'Cause being honest doesn't mean that you're a fool

Baby, I want you

I even love you

But I can't have you

Guess this is why I'm talking to myself

 

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=0Bty9qBb6uw]

היי אתה.

כתבתי לך מכתב ארוך ואז ישרא נפל והפעם לא גיביתי את המכתב אז איבדתי אותו, וזה עושה אותי ממש עצובה.

היה סביר, אני חושבת. לא יודעת. כל הבוקר הייתי בלחץ מהראיון הזה. זאת הפעם הראשונה מזה שנים שאני עושה ראיון. אני די בטוחה שהפעם האחרונה היתה בכיתה י"ב, לפני שהתחלתי לעבוד בצומת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא ידעתי איך להתנהל עם זה בכלל. הייתי בכזה לחץ ועשיתי טעויות כל כך מטופשות. האמת שאני לא בטוחה בכלל שהייתי מעסיקה את עצמי. מה שבטח לא מפתיע אותך, ואם היית פה היית אומר לי שאני ביקורתית מדי כלפי עצמי והיית שואל שאלות אובייקטיביות על איך היה כדי להבין איך באמת היה, ולא איך נראה לי שהיה.

באמת שכל הבוקר הייתי בלחץ מזה. כל כך רציתי לדבר איתך, אפילו בראש שלי, אבל אני עדיין לא מצליחה לשמוע את הקול שלך. בסוף קראתי ציטוטים שלך ממש לפני הריאיון וזה עזר קצת, להיזכר כמה האמנת בי. כמה ראית בי.

אני כל כך מדכאת אבל האמת שעם כל מה שעובר לי בראש כרגע, זה כנראה לא מפתיע. ובהיותי אני כמובן שהסתכלתי על דברים שאני יודעת שאני לא רוצה לראות… אבל זה היה עכשיו, אז לפחות זה לא השפיע על הראיון. פשוט… אני מתגעגעת אלייך. ולא רק לתחושה הזאת שיש לי סוג של הורה שאני יכולה להישען עליו ולדבר איתו ולהרגיש הכל איתו. אני מתגעגעת להכל. שיחות על פסיכולוגיה ופילוסופיה והמין האנושי ומד"ב ופנטזיה. הכל. וגם לתמיכה ולהרגעה ולהכלה שנתת לי. זה כל כך חסר לי, במיוחד עכשיו כשאני מרגישה כל כך לבד פה. כל כך לא שייכת. רוח רפאים.

ואני יודעת שכנראה עוד יהיו לי לא מעט ראיונות, אבל המחשבה הזאת דווקא מלחיצה אותי עוד יותר. זה כל כך עצוב, האמת. בפעם האחרונה שדיברנו במציאות הייתי במצב כל כך שונה. היה לי קצת ביטחון עצמי, והרגשתי שאני מסוגלת לעשות דברים, והיו לי תקוות בנוגע לעתיד. אז כנראה שהייתי בנאדם מעניין מספיק בשביל שאנשים ידברו איתי; עכשיו אני בעיקר מרגישה כמו ילדה קטנה ואבודה. וזה גרוע יותר משזה היה כשאתה מצאת אותי, רק שהפעם אתה לא כאן. ואני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם להיות בנאדם בוגר בלעדייך.

הרעיון של לעבור עוד ראיונות מפחיד אותי למוות. הרעיון של לצאת לעבודה ולפגוש אנשים מפחיד אותי (אבל אני לא בטוחה כמה עוד אני יכולה להחזיק מעמד בסגר הזה, אני עוד אהרוג מישהו אם זה ימשיך עוד הרבה). הרעיון של לחיות מפחיד אותי. הכל מפחיד אותי. אני לחלוטין בטוחה שאני לא מסוגלת לעשות את זה (מה אמרת לי אז כשאמרתי שאני טיפשה? שזה לא מתאים לדעה שלי על עצמי במקרים אחרים? וול, עכשיו זה כנראה מתאים, בערך). אני פשוט רוצה לחזור הביתה.

תגיד לי, איזה מין רושם אני כבר יכולה ליצור על אנשים אם אני בקושי יודעת מי אני או מה אני מסוגלת לעשות?

אוף, אני מתגעגעת אלייך. ועם כמה שאני אוהבת לחבק את מר ג' הדובי ולקרוא שוב את המיילים שלנו, אני מתגעגעת אלייך האמיתי. אני מתגעגעת לרוגע הזה ששורר סביבך. אני מתגעגעת להכל. (וכמה שאני צריכה את הביטחון והרוגע והאמונה שלך כרגע.)

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. עכשיו או לפני הריאיון הבא או לפני כל ריאיון. בהכירי אותנו, היית מצליח להרגיע אותי ולא משנה באיזה לחץ הייתי כשהייתי מגיעה אלייך. היית מצליח להרגיע אותי גם אם היינו מדברים אחרי, כמו אחרי המבחן ההוא במתמטיקה, זוכר? תמיד הצלחת להרגיע אותי. גם כשחשבתי שזה בלתי אפשרי.

הייתי עושה כמעט הכל בשביל לדבר איתך שוב כרגע.

 

אן.

היי אתה.

זה אחד מהימים האלה שאם עדיין הייתי בבית והיינו מדברים, הייתי באה אלייך מיד.

ואני יודעת מה היה קורה, כי זה קרה כבר כל כך הרבה פעמים שאני יודעת איך זה היה מתנהל, לפחות בהתחלה. היית מחייך אליי, ואני הייתי מנסה לחייך בחזרה אבל לא כל כך מצליחה, כי משום מה אני רק רוצה לבכות כרגע, ואתה היית מבין מיד שמשהו לא בסדר. אם הייתי תופסת אותך ברגע נדיר שאתה פנוי, היית שואל מה קרה, ואם היית עם מישהו היית מסמן לי לחכות, מסיים את השיחה שלך ואז בא לשאול מה קרה.

וזה הרגע שאני נתקעת בראש שלי, כי אין לי שמץ של מושג מה הייתי אומרת.

כי שום דבר חדש לא קרה. אני עדיין לבד, אני עדיין אבודה, אני עדיין לא שייכת לשום מקום, אני עדיין לא מצליחה להתקדם עם שום דבר. אתמול עשיתי כביסה והייתי גאה בעצמי, ואפילו התחלתי להתקדם בחומר היום, אבל באמצע הדרך פשוט… נעלמתי. I lost whatever little good mood I had. וכבר חצי שעה שאני יושבת ובוהה במייל שלי וכל מה שאני רוצה זה לבכות (זה מה שאני עושה כרגע, תוך כדי שאני כותבת את זה).

אני כל כך אומללה ואני אפילו לא יודעת למה.

אני פשוט כל כך לבד.

אני מרגישה כמו שמייקל אמר (הייתי בטוחה שיש וידיאו של זה איפשהו ועכשיו אני לא מצליחה למצוא אותו), "I wanted to make it better, but I only made it worse for everyone. And somewhere in there… I became a ghost". ואני לא יודעת איך לגרום לזה להפסיק.

אני לא יודעת אם יש בכלל דרך לגרום לזה להפסיק.

והתחלתי לכתוב שאני לא יודעת אם יש דרך לגרום לזה להפסיק מלבד לחזור הביתה, אבל האמת היא שגם אם אני אחזור הביתה, אני לא מאמינה שאני ארגיש אחרת. לא הרגשתי אחרת כשהייתי בבית, אז… למה שזה יהיה שונה עכשיו? זה כל מה שהייתי בשנים האחרונות. רוח רפאים. להיות במקום אחר פיזית זה לא מה שישנה את זה.

וכרגע… הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך.

והדבר הכי גרוע זה שאני אפילו לא יכולה לעשות את מה שאני עושה. אני לא יכולה להתחבא בראש שלי כמו שאני תמיד עושה, כי משום מה הפרק הארור הזה עדיין תקוע לי בראש ומפחיד אותי למוות. כמו הסיוטים. אף פעם לא סיפרתי לך עליהם, נכון? זה היה לפני שפגשתי אותך. לפעמים אני חושבת שכל זה, כל ה"מציאות" הזאת לא יכולה בכלל להיות אמיתית, כי לא יכול להיות שכל החלומות האלה של המוות שלי הם רק חלומות. אף פעם לא סיפרתי לך את זה. אני לא חושבת שהייתי מספרת לך את זה אי פעם, גם אם היית מוכן לדבר איתי. אבל פה אני יכולה להגיד לך את זה. פה אני יכולה להגיד לך הכל, כי אתה בחיים לא תקרא את זה.

זה לא קרה לי הרבה פעמים. אני חושבת שזאת אחת הסיבות שזה כל כך משפיע עליי. אבל יש קומץ של מקרים שבהם משהו פגע עמוק, לא יודעת למה, וזה עדיין חי בזיכרון שלי. לקח לי כל כך הרבה זמן להוציא חלק מהתמונות האלה מהראש שלי. שבועות, אפילו יותר. ואז לא הייתי לבד, לא לגמרי. עכשיו… אני לבד, במקום שחשבתי שהוא הבית שלי אבל עכשיו אני מרגישה כל כך לא שייכת בו, רחוק מכמעט כל האנשים שאני אוהבת. ואין לי כלום.

כלום.

הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך. אתה היית מבין. והיית יודע מה להגיד לי ואיך כדי שאני אוכל לחזור הביתה ולהירגע. או אולי אפילו לחזור ללמוד. היית יודע איך להסיח את דעתי אם צריך, כמו שתמיד ידעת. היית יודע איך לגרום לי לחייך ואיך להחזיר לי איזושהי תחושה של ביטחון, אפילו כשזה מרגיש כאילו אני בחיים לא ארגיש בטוחה במשהו שוב. כמו שתמיד ידעת.

איך זה שכשאתה ואחיך הייתם בחיים שלי הייתי כל כך יציבה, ועכשיו אני שוב עם התנודות האלה של מצב הרוח?

אני כל כך עייפה. אני עייפה מלהרגיש ומלזכור ומלהיות לבד ומלריב עם הראש שלי. כי אתה יודע מה, כן, אני אוהבת שהחיים נותנים לי דברים לחשוב עליהם, אבל יש ימים שהייתי נותנת הכל בשביל קצת שקט. שהייתי נותנת הכל בשביל להיות בנאדם כזה שנהנה מסדרות דביליות או מסרטים חסרי תוכן ומשמעות. הכל.

הלוואי שהיית פה. אני לא חושבת שאני מסוגלת לעמוד בזה. אני לא חושבת שאני מסוגלת להסתדר. אני מנסה להכריח את עצמי לאכול כמו שצריך למרות שזה בערך הדבר האחרון שאכפת לי ממנו, ואני מנסה לעשות דברים, אבל האמת היא שכל מה שבא לי לעשות זה להתחבא במיטה עם גלידה ונטפליקס. לחזור לסדרות האהובות עליי בלופים ולהעמיד פנים שאני לא קיימת. או יותר טוב, לכתוב. הדבר האחד שמשום מה אני לא מסוגלת לעשות כרגע למרות שזה בדיוק הזמן המושלם לזה. ואיכשהו אני יודעת שאם היית פה היית מצליח לעזור לי להתקדם. One step at a time. היית מצליח לעזור לי לחזור לפוקוס ולהיזכר למה אני עושה את כל זה ולהאמין שדברים יכולים להיות טובים יותר.

אבל אתה לא פה.

ויחסית לרוח רפאים, אין ספק שאני בוכה לא מעט.

זוכר ששאלת אותי למה אני קודרת במיילים? אני חושבת שאני סופסוף יודעת למה. כי אני לא אמורה להיות רוח רפאים. אני גם לא רוצה את זה. אבל אני כבר לא מאמינה שזה יכול להשתנות.

פעם כשהייתם בחיים שלי והייתי באוניברסיטה, חשבתי שדברים יכולים להיות טובים. אבל אחרי השנים האחרונות, איבדתי את האמונה בזה. ולי אין לינקולן שיקבל את המסר ויבוא להציל אותי מעצמי (ספוילרים לעונה 5, אבל איכשהו נראה לי שנמלטים זה לא הטעם שלך בלי קשר). פעם חשבתי שיש לי. פעם. היום אני כבר לא יודעת.

 

אן.

אני אמורה ללמוד, במקום זה אני יושבת פה כמו מטומטמת ועושה דברים שלא רק שאני יודעת שמזיקים לי, אלא שגם אמרתי לעצמי שאני לא אעשה.

אני מנסה לא להגיב בצורה צינית. באמת. אני מנסה לא להלקות את עצמי. אבל קשה לעשות את זה כשאני קיבלתי החלטה ועכשיו אני עושה בדיוק את ההפך. קשה לעשות את זה כשכל הפואנטה היתה לנסות להתקדם עם הקורס הזה כמה שיותר מהר, ועכשיו הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לחזור למיטה ולהעמיד פנים שאני לא קיימת. Not exactly productive, I'd say.

ואמרתי לעצמי שאני חולה, וכמובן שהמחשבה הראשונה שלי היא “כמה זמן את הולכת להשתמש בתירוץ הזה?” וזה לא תירוץ, אבל… אתה מכיר אותי. אמרת לי פעם שקשה לי כשאני לא הבנאדם הכי חכם בחדר, כי על זה מתבססת ההערכה העצמית שלי. אני חושבת שזה כנראה עדיין נכון. פחות משזה היה אז, אבל… זה עדיין חלק מהבעיה. וזה לא כי אני צריכה להיות הכי חכמה בחדר, אלא כי אני צריכה להיות מושלמת.

אני צריכה לסיים את הקורס תוך פחות מחודש כי אני יכולה. אני צריכה להיות הכי חכמה בחדר כל הזמן כי אני יכולה. אני צריכה להיות שם בשביל כולם כל הזמן, לשים את כל מי שאני אוהבת מעליי, לדאוג לכולם ולעזור לכולם ולהיות המבוגר האחראי כל הזמן. אני צריכה שתיתן לי 100 כי אני צריכה להיות מושלמת כי אחרת תהיה מאוכזב ממני.

וול. האחרון כבר שייך לעבר. אבל זה היה י”א in a nutshell. וזה לא באמת השתנה מאז. לא כמו שחשבתי שזה השתנה.

ואני יודעת למה אני עושה את הדברים האלה שלא טובים לי, כי אני מרגישה לבד ואני מתגעגעת ואני ממש אבל ממש צריכה חיזוק. ואני לא יודעת איך לעשות את זה בלעדייך. ולחזור לדברים שקשורים אלייך… זה הכי קרוב שאני יכולה כרגע. זה כל מה שיש לי כרגע. באמת שאין לי שום דבר אחר.

אולי זה גם קשור לזה שאני צריכה להיות הכי חכמה, כי משהו שם מבלבל אותי (כנראה כי המוח שלי עדיין לא לגמרי עובד), ואני פשוט בוחרת לעזוב את זה ולברוח חזרה אלייך.

אתה יודע, אמרתי לו שהתחלתי Suits שוב, והוא אמר שזה בגלל שאני כל הזמן עסוקה בלהתאבל על העבר במקום לחשוב על העתיד. וזה לא בדיוק נכון, כי יש מעט מאוד סדרות שאהבתי מספיק בשביל לראות עוד פעם, let alone להתחיל שוב מיד אחרי שסיימתי אותן בפעם הראשונה. אבל יש בזה חלק שהוא כן נכון, כי במקום להתקדם עם הקורס המטופש הזה או אפילו לעשות דברים בסיסיים כמו כביסה ואוכל… אני יושבת פה וכותבת לך את כל מה שעובר לי בראש. אתה יודע, כמו שעשיתי אז. או בכל פעם שהייתי צריכה אותך בשבע השנים האחרונות.

אתה יודע, חשבתי לעצמי שאמרת לי שאבל שנמשך יותר משנה מתחיל להיות לא בריא, וזה בכלל היה בקונטקסט אחר (גם הוא אמר את זה, אבל עלייך), ואני פשוט יודעת שזה לא מסוג הדברים שמתגברים עליהם כל כך מהר. כי אתה אולי לא היית הורה שלי (ביולוגי או לא), ובטח שלא התכוונת להיכנס למקום הזה, אבל… זה מה שהיית. וכשהורה נוטש אותך זה… זה לא פשוט.

ואני עדיין כועסת עלייך האמיתי, ברור שאני עדיין כועסת (וגם מגיע לו כי הוא נטש אותי), אבל… כרגע הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך שוב. בשביל שתרגיע אותי ותעזור לי למצוא פרספקטיבה וביטחון. בשביל הבסיס הבטוח שלי.

אז הנה, אמרתי לעצמי שאני לא אעשה את זה, עשיתי את זה בכל זאת, והמסקנה היחידה מכל הסיפור הזה היא שהלוואי שיכולתי לדבר איתך.

לא באמת התקדמתי בשנים האחרונות, אה?

אני לא שייכת לפה.

אני יודעת שזה לא הפעם הראשונה שאני אומרת את זה ואני יודעת שכבר אמרתי לך דברים כאלה בנסיבות אחרות, אבל… זה נכון. אני לא שייכת לפה. זה לא רק הדברים הקטנים. או הלא-כל-כך-קטנים. זה הכל.

אני לא באמת יודעת להסביר את זה. זה לא שיש איזושהי סיבה שאני מרגישה את זה כרגע. האמת היא שיש מיליון סיבות שאני מרגישה את זה וכנראה שאף אחת מהן היא לא הסיבה האמיתית, כי זה משהו שקשור לכמה שאני דפוקה או מה שלא יהיה. כי זה לא באמת קשור לזה שיש לי בעיות עם המערכת הרפואית או שאני לגמרי לבד ורחוקה כמעט מכל מי שאני אוהבת או שאני מתגעגעת הביתה. זה לא באמת קשור לזה שהרגשתי שאני עומדת להתעלף היום וקלטתי שאין מי שיבוא ויעזור לי, וזה לא באמת קשור לזה שאני לא מצליחה להשיג רופא שינקה את האוזן שלי, וזה לא באמת קשור לזה שעדיין אין לי עבודה ואין לי פה אף אחד מלבד אחותי, וגם היא לא פה כרגע, ואני ממש צריכה חיבוק.

זה לא באמת קשור לזה שאין לי פה כלום.

אולי כן. אני לא יודעת. אני מרגישה כאילו אני כבר לא יודעת כלום.

זה תמיד היה אמור להיות זמני עבורי, אתה זוכר? דיברנו על זה כשחשבתי לנסוע ללמוד בקנדה. היית בעד, אמרת שזה יעשה לי טוב לנסוע קצת. אני יודעת שגם אתה עשית את זה. פשוט… אף פעם לא חשבתי שאני לא אחזיק מעמד אפילו חודש.

ואני יודעת שכשחשבתי על זה לא היה את הוירוס הארור הזה, וזה מצב גרוע גם בלי קשר אליי ולבעיות שלי, אז ברור שזה משפיע עליי, אבל… לא ככה חשבתי שזה יהיה.

ואני מנסה להתמקד בללמוד ולשלוח קורות חיים ולנסות להתקדם, אבל האמת היא שאני כבר חודש מסתובבת עם התחושה הזאת שזאת היתה טעות כי אני לא שייכת לפה, ועם כל יום שעובר זה נראה עוד יותר ברור. גם כשאני לא חולמת עלייך. שאתה רוצה לדבר איתי למרות שאומרים לך לא לעשות את זה. כל מה שרציתי שיהיה, אה?

אני כל כך עייפה. כמעט כתבתי את השם שלך לפני שקלטתי, עד כדי כך אני עייפה. אבל אני עייפה. וזה לא עוזר שהאוזן שלי עושה לי בעיות וזה לא עוזר שכנראה התקררתי שוב אחרי שבשבת הגעתי לביה"ח בגשם וכנראה לא התלבשתי כמו שצריך וזה לא עוזר שאני כל כך לבד והייתי עושה הכל אבל הכל בשביל לדבר איתך או עם אחיך או עם שניכם. שהייתי עושה הכל בשביל חיבוק מאמא.

וכל מה שאני יודעת זה שזאת כנראה היתה טעות לבוא לפה. וזאת בטוח היתה טעות לראות שעת נעילה כשאני פה לבד. וזאת בטוח היתה טעות להתעסק במשהו מזה היום, כי אחרי השבוע מהגיהינום הזה (איפה לוציפר כשמדברים עליו איפה) זה בערך הדבר האחרון שאני צריכה.

זוכר מה אמרת לי אז? "תעצרי. תקראי ספר". אף פעם לא שאלתי אותך – כי אז זאת לא היתה בעיה – אבל מה אני אמורה לעשות כשאני יודעת שגם ספר לא יוציא את המחשבות/תמונות האלה מהראש שלי? כי אתה יודע מה קרה כשניסיתי ללמוד בצהריים? נזכרתי בחלום שהיה לי. ועכשיו אני לא מצליחה להוציא שום דבר שקרה היום מהראש שלי. הכל זה תמונות ותחושות ואין לי שום שליטה על זה.

Maybe I'm just not the girl you thought I am. I don't know. I just know that I haven't a fucking clue who I am.

אני רק יודעת שאני מתגעגעת הביתה. ושנמאס לי להיות לבד.

לא יודעת, אולי אני באמת לא שייכת לפה.

Harvey goddamn Specter.

זה מוזר שפתאום היום נפל לי האסימון שSuits נגמרה?

אני אפילו לא יודעת למה זה כל כך משפיע עליי. התעוררתי עם Viva la Vida בראש וכל הבוקר (וחלק נכבד מהיום האמת) ראיתי בלופים (בראש שלי) את הדקות האחרונות של הפינאלה. והקטע זה שבסך הכל התחלתי את הסדרה לפני, מה, שלושה שבועות? וסיימתי אותה לפני כמעט שבוע וחצי.

אז איך זה כל כך משפיע עליי?

ולמה דווקא עכשיו?

בטח יש לזה קשר לזה שהתחלתי לראות שוב את ההתחלה – כי אחרי הפינאלה זה די דורש את זה – ועכשיו כשאני עד כדי כך מחוברת למייק והארווי… דברים נראים קצת אחרת. אני רואה הרבה מעצמי אפילו בהארווי של תחילת הסדרה, למרות שלא הבנתי את זה עד היום אחרי הצהריים. הקשר שלהם קצת מזכיר לי אותו באיזושהי רמה. אבל אני חושבת שאני בעיקר עצובה להיפרד מהדמויות האלה.

It's not every day that I find character who are like me.

כאילו, אני שמחה שלא היתה עונה עשירית. כמו שאני שמחה שלא תהיה עונה שישית של נמלטים. הסוף היה… נכון. הוא היה מושלם, האמת; הפרק האחרון היה פשוט מושלם, עד לרמת הסצנה האחרונה (עם המונטאז המצוין), וזאת לא מילה שאני משתמשת בה בקלות. שתי העונות האחרונות היו meh, אבל הפרק האחרון היה מושלם, ואני שמחה שככה זה הסתיים.

אבל…

עדיין עצוב לי.

וזה מרגיש קצת מטופש שזה משפיע עליי עד כדי כך, אבל זה מה שאני עושה, נכון? מוצאת איכשהו את הדמות האחת ממיליון שאני מכירה אישית ומתחברת אליה. האוס ומייקל סקופילד ומייק (שמשום מה תמיד מזכיר לי את מייקל) והארווי ולוציפר. ואני, שבמקום להתמודד בורחת לראש שלה שוב.

אבל האמת היא שאני אפילו לא יודעת כמה ממה שכואב לי עכשיו כואב לי בגלל Suits וכמה זה בגלל שביה"ח שהיינו בו היום נמצא ליד הסופר ההוא והפעם האחרונה שהייתי בו היתה איתה כשהכל עוד היה בסדר. וזה היה מאוד appropriate שViva la Vida התנגן לי באוזניות בלופים כשראיתי את הסופר, כי ככה זה באמת הרגיש. That was when I ruled the world. או לפחות, כשהרגשתי כאילו אני מסוגלת לעשות את זה.

לפני שגיליתי שהכל בעצם לא מחזיק מעמד והחברה שסמכתי עליה כמו שלא סמכתי על אף אחד עשתה בדיוק את הדבר האחד שהיא הבטיחה שהיא בחיים לא תעשה לי. Pillars of sand indeed.

ואני כבר לא באמת יודעת כמה מהאבל שאני מרגישה עכשיו מגיע מהפרידה מסדרה שהתאהבתי בה ודמויות שאני מכירה כל כך טוב, וכמה ממנו מגיע מכל הבלגן האמיתי בחיים האמיתיים שלי. ואני לא באמת יודעת אם יש בכלל טעם לנסות לעשות את ההפרדה הזאת, כי בעצם הכל קשור. אני מי שאני, והחיים שלי בראש שלי הם חלק ממני.

זה קטע, כי כשדיברנו הוא שאל אם אני כותבת הרבה כרגע – כי הוא מכיר אותי מספיק זמן בשביל לדעת שהדרך שלי לברוח מדברים היא לברוח לראש שלי, ואמרתי שלא, כי אני מתעסקת בחיפוש עבודה ולימודים ובפרויקט הבלתי-נגמר הזה, ולא עצרתי אפילו לרגע לחשוב על זה, כי… אני מעסיקה את עצמי וזה מה שחשוב. ככה שרדתי את מרץ-מאי; התמקדתי בלימודים בכל הכוח (עם קצת עזרה מקפה מתובל בוויסקי, that is). לא חשבתי אפילו לרגע על זה שכמעט ולא כתבתי למרות שזה תמיד היה המנגנון הדיפולטי שלי. ועכשיו אני תוהה… אם אולי בגלל המחסור בזמן החלפתי אותו – זמנית לפחות – עם מנגנון התמודדות אחר שחשבתי שאני לא אראה שוב בחיים: דמויות שדומות לי.

תמיד יצרתי אותן בעצמי. אני לא כל כך בטוחה מה כל זה אומר.

כל מה שאני יודעת זה שעצוב לי, גם בגלל דברים בחיים ה"אמיתיים" וגם בגלל שאני לא רוצה להיפרד מהסדרה הזאת. לא כרגע. עדיין לא.

מה זה משנה, בכל מקרה אני משלמת לנטפליקס כל חודש ובתכלס אני רואה בערך שלושה דברים בלופים. 

To Suits. אני כבר מתגעגעת. ❤️

 

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=dvgZkm1xWPE]

היי אתה.

דברים… לא פשוטים, אתה יודע?

אני לא לגמרי יודעת למה אני כותבת לך, אבל… well, here we are. זה כמו כשהייתי באה לדבר איתך כי הייתי בלחץ או בפאניקה, אבל לא באמת ידעתי על מה אני רוצה לדבר, זוכר? אני מניחה שזה אחד מהימים האלה. יש כל כך הרבה דברים שמציקים לי כרגע, והדבר היחיד שאני רוצה זה להתפרק מולך כי אתה תמיד יודע איך להרגיע אותי.

האמת שקצת חששתי מהיום. כאילו, לא מהיום כיום, אלא מזה שהייתי עם אחותי כל הערב. זה מטופש האמת ("זה לא מטופש"). לא הסתדרנו כל כך טוב בזמן האחרון – בטח שלא בפעם הקודמת שגרתי פה – ו… it could've gone either way, I suppose. וכאילו היו לי רגעים שכמעט קפצתי והתחלתי ויכוח (PLL זה תמיד נקודה רגישה, כי למרות שזה אף פעם לא היה רומנטי בינינו, אני בהחלט מכירה את ההרגשה שאנחנו לא יכולים לדבר כמו שמרגיש לנו נכון בגלל שלאנשים מסביב זה נראה לא בסדר), אבל לשם שינוי עזבתי את זה. לא יודעת, אני מניחה שכרגע לחשוב עלייך ועל כמה דפוקה החברה שלנו בעיקר עושה אותי עצובה, ועצב לא בדיוק מדרבן לפעולה.

זה לא שזה היה מושלם, אבל הקשר בינינו היה אמיתי, אתה יודע? וזה שלאנשים זה נראה מוזר או לא בסדר לא הופך את זה ללא בסדר. מבחינות מסוימות זה באמת לא היה בסדר, אבל לא בגלל מה שהם חשבו. הדבר האירוני באמת בכל הסיפור הזה היא שהלחץ שלהם גרם להם לעשות מה שהם יכולים כדי להרחיק אותנו, וזה מה שגרם את הכי הרבה נזק. לא שנראה לי שזאת הסיבה שברחת – פעם חשבתי ככה, היום אני בטוחה שהיה בזה יותר – אבל אני חושבת שזה השפיע. אני יודעת שזה השפיע אחרי שסיימתי תיכון; אפילו אמרת לי שאנשים מעירים לך על זה. "אני חושבת" זה כנראה לא מדויק. יש לי הרגשה ודאית כזאת – אינטואיציה? – שזה היה פקטור בהחלטה להתרחק.

עכשיו אני סתם מדברת בלי הפסקה.

אני פשוט… בלחץ מהכל. אני לא מצליחה להירשם למרפאה, והאוזן שלי התחילה לעשות לי בעיות שוב, והזמן מתקדם ולא יוצא כלום מאף מועמדות שהגשתי. הפרויוקט האישי שלי מתקדם, אבל… בכנות, אני מתחילה לחשוב שאני פשוט אחזור הביתה בינואר וזהו. ואני יודעת מה היית אומר אם הייתי אומרת לך את זה, היית אומר שבקושי התחלתי עוד ושהמצב הזה הופך את הכל למורכב יותר אבל עברתי דברים קשים יותר מזה ואם כבר אני פה, עדיף שאני אנסה להוציא מזה משהו. עדיף להילחם על זה במקום לברוח ("לפעמים נדמה לי שאת מתרחקת מהרבה דבריםגם כאלה שעושים לך טוב. שאימצת "נסיגה" כאסטרטגיית הימנעות והגנה", זוכר?). שזה יעשה לי טוב לחיות קצת בחו"ל במקום שאני אוהבת, אז קדימה, לקפוץ למים.

אני חושבת שהאמת היא שאני פשוט מפחדת. מאוד. אני מנסה לא לחשוב – אני מתמקדת בלימודים ובפרויקט שלי ובלראות Suits שוב (רק את העונות הטובות, פשוט הסוף הזכיר לי כמה ההתחלה היתה טובה). אבל בימים כאלה כשדברים לא הולכים… אני נזכרת באמת איזה קפיצה מטורפת אני עושה, וכמה אין לי את ההכשרה לזה ("יש לך את הכישרון והיכולת לזה", זה מה שהיית אומר אם הייתי אומרת לך את זה, נכון?), ואני פשוט… מרגישה לבד.

Hell, אני באמת לבד.

אני כל כך עייפה מכל זה, אתה יודע? אני רוצה לוותר ולברוח הביתה אבל הוא צודק, אני לא אסלח לעצמי אם אני אעשה את זה. אז אני פה.

אוף למה אני בכזה דאון כשבתכלס היה כיף איתה, ויצאתי קצת החוצה, ועדכנתי את שני המחשבים, ולפחות עשיתי משהו היום? עד שסופסוף היו לי כמה שעות כיפיות עם אחותי, עכשיו הראש שלי מנסה להרוס את זה.

I suppose I just miss you.

הלוואי שיכולתי לדבר איתך.

 

אן.

יש משהו בפסטיגל של השנה שממש מחזיר אותי ליסודי.

זאת לא הפעם הראשונה שאני חושבת על זה. חשבתי על זה בערך כל פעם שהתלהבתי מהפסטיגל הזה (ליבי ואליאנה 3>), כי לא התלהבתי מהפסטיגל בערך מאז שהייתי ביסודי. בכלל לא עקבתי אחרי הפסטיגל בעשור(+) האחרון, אם להודות באמת, ובטח שלא עניין אותי אם הוא עולה (כמובן שהוא עולה, זה fact of life) מאז כיתה ו' בערך.

ואז הם התחילו להעלות את הפעילויות וביומיים הראשונים הכל היה נורא מצחיק כי לא זיהיתי בערך שום דבר, אבלהיום עשיתי כמה פעילויות ברצף, ואשכרה זיהיתי דברים. לא הרבה, אבל היו קצת תמונות (ובעיקר שירים) שישר זיהיתי.

וזה קטע, כי אני לא זוכרת את הפסטיגל האחד שההורים הסכימו לקחת אותנו אליו (ביקשנו כל שנה והם תמיד אמרו שזה לא שווה את הכסף אבל שנה אחת הם הסכימו וכל כך שמחנו), ואני לא זוכרת את הפסטיגלים שבסוף ראינו בטלוויזיה (כי תמיד זה הגיע לטלוויזיה באיזשהו שלב ותמיד היינו רואות), והאמת שאני גם לא זוכרת אף אחד מההצגות שראינו בחנוכה כילדות. אבל אני כן זוכרת חלק מהשירים. אפילו עכשיו.

פסטיגל פנטזיה (עד היום The Final Countdown מזכיר לי את זה). ופסטיגל גיבורי על. ופסטיגל על הזמן. הפסטיגלים של הילדות שלי. והמוזיקה עדיין בראש שלי.

דיברתי עם אמא פעם על שירים שלא שמעתי מזמן, והיא שאלה אם אני עדיין זוכרת את המילים למה-שזה-לא-יהיה-שדיברנו-עליו. היא היתה בהלם כששרתי. לא יודעת, אולי זה לא כזה ברור כמו שזה נראה לי, אבל בעיניי זה אפילו לא הצדיק שאלה. מוזיקה נשארת אצלי בראש. זה תמיד היה ככה. ולראות את התמונות או לשמוע את הקטעים המוזיקליים האלה? זה היה קצת כמו לחזור אחורה בזמן. כי הכל חזר לראש שלי שוב.

ואני לא יודעת אם הייתי רוצה לחזור לשם או שאני מנסה להיצמד לילדותי כדי לא לחשוב על כמה שאני צריכה להיות בוגרת עכשיו או שפשוט אני מתגעגעת לכמה פשוט הכל היה כשהייתי קטנה יותר. וכל פעם שאני אומרת שהיה טוב יותר אז הוא אומר שלא, אבל… היה טוב יותר אז. טוב של חוסר מודעות, של חוסר הבנה – כי הייתי ילדה ועדיין לא הייתי מסוגלת לתפוס הרבה דברים בנוגע לחיים שלי – אבל… זה היה טוב יותר. לפחות, זה הרגיש טוב יותר. וזה היה פשוט יותר.

וסתם, אני מתגעגעת ללשיר את השירים של הפסטיגל בבית (או בביה”ס) או להתלהבות הזאת מהצגות חנוכה או למשחקים עם חברים בחצר או… להכל. לילדה הקטנה והיצירתית שהרגישה שהיא יכולה לעשות הכל ושהתעניינה במיליון ואחד דברים ושהיו לה מיליון תוכניות. לילדה שהאמינה לאנשים ועדיין לא פיתחה שיריון של ציניות ושיטות להרחיק את עצמה מכל מי שמסביב. דברים לא היו מושלמים אז – רחוק מזה – אבל… היה שם הרבה טוב.

ובאיזשהו מקום הפסטיגל הזה קצת מזכיר לי את כל מה שהיה, ואת כל מה שאיבדתי. כנראה שגם את כל מה שאף פעם לא באמת יצא לי להיות.

עשיתי הכל היום עם מר ג׳ הדובי (אפילו לסופר הלכתי איתו) ודיברתי עם אמא פעמיים מוקדם יותר ועכשיו עשיתי שיחת עם אמא ואבא שעה וחצי (אני די בטוחה שזה יותר זמן משישבתי עם שניהם כשהייתי בבית), אבל דברים לא הולכים היום ואני רק רוצה להתחבא ולבכות (זה בערך מה שעשיתי היום בכל מקרה).

וניסיתי, באמת שניסיתי לא לחשוב על כמה שאני לבד ומתגעגעת הביתה אבל עברתי לדירה הזמנית שלי וקר לי ויש בעיות עם הגז ובערך 700 דברים לא הולכים לי היום והכי חסרים לי אתם כי אתם תמיד הצלחתם להרגיע אותי ולעזור לי גם כשחשבתי שאי אפשר להרגיע אותי או לעזור לי. 

וחשבתי על איך שהתקשרתי אלייך (MIG, האח הגדול שלי 3>) בבכי בלילה הראשון של הטירונות ואמרת לי להפסיק לדבר עם אמא כל דקה (אתה היית השיחה הראשונה שלי!) ולנסות ליהנות כי זה יעבור מהר וגם ככה אני חוזרת הביתה ביום אחרי (איזה כיף להתגייס בתקופת חגי תשרי). כל כך הייתי רוצה לדבר איתך עכשיו. עם שניכם, האמת.

ומחר מתחיל סגר של חודש והתוצאות בארה״ב כל כך קרובות שזה מדכא והייתי נותנת כמעט הכל בשביל במבה או שוקו שקיות של יטבתה או מילקי או בורקסים מעדנות. 

אוף אוף אוף אוף אוף.

הלוואי שהייתי בבית. הלוואי שהייתי יכולה לראות אתכם ולדבר איתכם והכל היה בסדר שוב.